חודשים שלא כתבתי, ותהיתי אם זה חסר לי. אודה שהחלפתי את המקלדת בעט, ואת המסך במחברת כחולה נדושה שתמיד נמצאית על האורנית ליד המיטה בבסיס. הרי עצם הכתיבה למגירה איננה מביכה, לעומת ניסיונות נואשים לכתוב לבלוג דרך הנייד במיטה לפני השינה.
אני נזכרת בתקופת הזוהר האישי שלי בישראבלוג, בתקופה שבה המקום הזה היה המפלט לכל הבעיות והקשיים של העולם החיצון. היה את העולם בחוץ, האחד שבו יש מבחנים ומורים ושיעורי בית ואהבות. והיה את העולם הזה, האחד שבו העולם שבחוץ שוקף בכתב באותיות שחורות בariel 3. ואני לא בטוחה בכלל איזה מהעולמות היה עבורי העולם האמיתי.
הייתי מדברת עם אנשים מפה, לחלקם עדין מקום קטן בלב שלי ובזכרונות. הייתי גם נפגשת עם אנשים מפה, וחושפת בפניהם את הסודות הכמוסים ביותר שלי שלא שיתפתי עם אף אחד אחר מהעולם בחוץ. לפעמים אני מביטה אחורה ותוהה אם היה נכון להכניס את העולם האינטרנטי לעולם שבחוץ, ואם הזליגה הזאת טשטשה גבולות מסויימים שגם ככה לא היו ברורים לילדה בגילאי העשרה.
אני זוכרת את הימים בהם הייתי חוזרת מבית הספר וכמהה לקרוא בעוד בלוגים, להגיב, לדבר עם אנשים. אני חושבת שרק האנשים שגדלו באתר הזה מבינים כמה הוא הופך לחלק משמעותי מהחיים, לטוב ולרע.
ואיפה כל החיים האלו היום? איפושהו עמוק בזכרונות מתקופת התיכון. הלוואי והייתי יכולה לחזור. הלוואי ולא הייתי צריכה להתמודד עם החלטות קשות כאלה של החיים בחוץ, החיים האמיתיים. צבא, מקצוע, עבודה, זוגיות. והכל בא בדילמות, שום דבר לא פשוט. חתמתי מלא, בקיצור. אולי כדי להמנע מלקבל את ההחלטות החשובות באמת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Ordinarius